שיטת הבחירות לכנסת

בישראל נהוגה שיטת בחירות יחסית-ארצית, ומספר המושבים שכל רשימה מקבלת בכנסת הוא יחסי למספר המצביעים בעבורה. המגבלה היחידה היא אחוז החסימה, העומד כיום על ‎3.25%.

כלומר, רשימה חייבת לקבל לפחות ‎3.25% מקולות הבוחרים בכדי להיבחר. לפי שיטה זו מצביעים הבוחרים עבור רשימה ולא עבור אדם מסוים ברשימה. בחלק מהמפלגות מתקיימות בחירות מקדימות (פריימריס) שבהן נבחרים מועמדי מפלגות אלו לכנסת בתהליך בחירה ישירה על ידי חברי המפלגה. ישנן מפלגות שבהן מוסדות המפלגה (על פי רוב המרכז) בוחרים את המועמדים. במפלגות החרדיות המועמדים נקבעים על ידי מנהיגיהן הרוחניים.

הבחירות לכנסת מתקיימות אחת לארבע שנים, אך הכנסת או ראש הממשלה יכולים להחליט להקדימן. בנסיבות מסוימות עשויה הכנסת לכהן יותר מארבע שנים. למשל, הבחירות לכנסת ה-19 התקיימו ביום 22.1.2013, והמועד המתוכנן לבחירות לכנסת ה-20 היה 7.11.2017. זאת לאור סעיף 9 לחוק יסוד: הכנסת, שלפיו הבחירות לכנסת יהיו ביום ג' השלישי לחודש חשון של השנה שבה תמה כהונתה של הכנסת היוצאת.

בישראל נהוגה שיטת בחירות יחסית-ארצית, כלומר הרשימות הנבחרות מיוצגות בכנסת, שהיא בית הנבחרים של המדינה, על פי אחוז המצביעים עבורן.

להבדיל מרוב הדמוקרטיות הפרלמנטריות המערביות, בישראל נשמרת השיטה בצורה קיצונית, והמגבלה היחידה על בחירתה של רשימה שהשתתפה בבחירות היא שתעבור את אחוז החסימה, העומד כיום על ‎3.25%. עד הבחירות לכנסת ה-13 עמד אחוז החסימה על  ‎1%, בבחירות לכנסת ה-13 הועלה ל-1.5% ולקראת הבחירות לכנסת ה-17 שונה אחוז החסימה ל-2%. במרץ 2014 הועלה אחוז החסימה ל-3.25% וזהו אחוז החסימה שיחול בבחירות לכנסת ה-20.

​

מדינת ישראל ירשה את השיטה הנוקשה יחסית מהמערכת הפוליטית של היישוב בתקופת המנדט. שיטה זו הייתה מבוססת על קנאותן של המפלגות השונות לעצמאותן,- לאור העובדה שהאידאולוגיה וההרכב האישי שיחקו בהן תפקיד חשוב. וההצדקה שניתנה לריבוי המפלגות שהשיטה גרמה לו הייתה של תמורות מהירות ומרחיקות לכת בהרכב האוכלוסייה, בעקבות העלייה, חשוב שיינתן ייצוג מרבי לקבוצות ולדעות שונות בעם.

​

שני חוקים עיקריים עוסקים בשיטת הבחירות לכנסת: חוק-יסוד: הכנסת משנת ‎1958 וחוק הבחירות לכנסת (נוסח משולב) משנת ‎1969. מאז נחקק חוק המפלגות בשנת ‎1992 רק מפלגות הרשומות כחוק רשאיות להשתתף בבחירות ולהגיש רשימת מועמדים.

​

המסגרת הכללית לבחירות נקבעה בסעיף ‎4 לחוק-יסוד: הכנסת, ולפיו הכנסת תיבחר בבחירות כלליות, ארציות, ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות. סעיף זה ניתן לשנות רק בהצבעה של לפחות ‎61 חברי כנסת.

 

עקרון הכלליות מבטיח את הזכות הפעילה של כל אזרח ישראלי בן 18 ומעלה להצביע, ואת הזכות להיבחר- לכל אזרח ישראלי בן 21 ומעלה. אף על פי שחוק-יסוד: הכנסת נתן למחוקק את הסמכות לשלול את זכות הבחירה במקרים מסוימים, עד כה לא השתמשה הכנסת בסמכות זו. המחזיקים בתפקידים מסוימים, כמו נשיא המדינה, מבקר המדינה, שופטים ודיינים, קצינים בצבא קבע ועובדי מדינה בכירים, אינם רשאים להיות מועמדים לבחירה, אלא אם כן התפטרו מתפקידם ‎100 ימים או שישה חודשים לפני הבחירות, לפי המצוין בחוק.

 

עקרון הארציות קובע שכל מדינת ישראל היא אזור בחירה אחד בכל הנוגע לחלוקת המנדטים. בחירות ישירות משמעותן שהבוחר בוחר את הכנסת במישרין, ולא גוף של בוחרים (כפי שנהוג בבחירות לנשיאות בארצות הברית, למשל). בחירות שוות משמעותן שוויון בין הקולות שניתנו. בית המשפט העליון קבע שעקרון השוויון נוגע גם לשוויון בהזדמנות לגבי כל הרשימות המתחרות. עקרון החשאיות מבטיח את הגינות הבחירות ושואף למנוע הפעלת לחץ על הבוחרים באשר לאופן הצבעתם, שכן אין לדעת כיצד יצביעו. עקרון היחסיות בא לידי ביטוי בכך שכל רשימת מועמדים מיוצגת על ידי מספר חברים שהוא יחסי לכוחה האלקטורלי, ובלבד שהרשימה עוברת את אחוז החסימה.

​

הבחירות לכנסת אמורות להיערך כל ארבע שנים. הכנסת רשאית להחליט, ברוב רגיל, על פיזורה המוקדם. כשהייתה נהוגה בישראל שיטת הבחירה הישירה של ראש הממשלה, יכול היה ראש הממשלה להודיע לנשיא המדינה על הקדמת הבחירות. לאחר ביטול השיטה הזאת יוכל ראש הממשלה להמליץ לנשיא להקדים את הבחירות, אך הכנסת תוכל לחסום יוזמה כזאת. הבחירות לכנסת השנייה, הכנסת החמישית, הכנסת העשירית, הכנסת ה-11 הכנסת ה-13, הכנסת ה-14, הכנסת ה-15, הכנסת ה-17 והכנסת ה-18 הוקדמו ביוזמת הכנסת. הבחירות לכנסת ה-16 הוקדמו ביוזמת ראש הממשלה.

 

​

ההתמודדות בבחירות היא בין רשימות מועמדים. מאז נחקק חוק המפלגות בשנת ‎1992 רק מפלגה הרשומה כחוק אצל רשם המפלגות, או כמה מפלגות רשומות שהחליטו להתמודד ברשימה אחת, רשאיות להגיש רשימת מועמדים (למשל, בבחירות לכנסת ה-15 התמודדה הרשימה "ישראל אחת", שהייתה מורכבת משלוש מפלגות: מפלגת העבודה, גשר ומימד). באופן לא פורמלי יכולה מפלגה לצרף לרשימתה אישים או גופים שאינם חברים בה ואינם רשומים בעצמם כמפלגה (למשל, בבחירות לכנסת ה-15 התמודדו במסגרת הרשימה הערבית המאוחדת המפלגה הדמוקרטית הערבית- מפלגה רשומה- ואישים מהתנועה האסלאמית, שאיננה רשומה כמפלגה).

לפי סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת אם יש במטרותיה של הרשימה או במעשיה, במפורש או במשתמע, או במעשיו של האדם, במפורש או במשתמע, שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות או תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל.

​

רשימות אשר עברו את אחוז החסימה מקבלות מספר מושבים בכנסת שהוא יחסי לכוחן האלקטורלי. זאת עושים על ידי חלוקת מספר הקולות הכשרים אשר ניתנו לרשימות שעברו את אחוז החסימה ב-120, כדי לקבוע כמה קולות מזכים רשימה במושב אחד. מהבחירות לכנסת השנייה ועד הבחירות לכנסת השביעית חולקו קולות עודפים (קולות שקיבלה רשימה שעברה את אחוז החסימה אך אינם מספיקים למושב שלם) לאותן רשימות שלהן מספר הקולות העודפים הגדול ביותר (שיטת "האר"). בבחירות לכנסת הראשונה ומאז הבחירות לכנסת השמינית מחלקים את הקולות העודפים לרשימות עם מספר הבוחרים הגבוה ביותר למושב- שיטה הידועה בעולם כשיטת האגנבאך-בישוף (דה-הונדט) וידועה בישראל כשיטת בדר-עופר, על שם חברי הכנסת יוחנן בדר ואברהם עופר, שהציעו את הנהגתה. שתי רשימות יכולות להגיע להסכם עודפי קולות לפני הבחירות.​

לכנסת נבחרים אותם מועמדים שהופיעו ברשימת המועמדים לפי סדר הופעתם. אם מפלגה מסוימת קיבלה מספיק קולות לעשרה מושבים, ייכנסו לכנסת עשרת המועמדים הראשונים ברשימתה. אם אחד הנבחרים נפטר או התפטר מחברותו בכנסת מסיבה כלשהי, ייכנס במקומו המועמד הבא ברשימת המועמדים שבה היה חבר.

​